העבודות המוקדמות של פבלו פיקאסו הן התגלמות חיפושו אחר סגנון, המשלב את השפעתה של סזאן, אמנות אפריקאית, פיסול ספרדי. "שלוש דמויות מתחת לעץ" היא יצירה המדגימה בבירור את התקופה הזו.
דמויות אכזריות על קנבס של פיקאסו מהתקופה הקלאסית (ריקוד הכפר, פאן חליל) הן מונומנטליות ומלאות בעוצמה אפית, אבל משהו נוגע ללב ועצוב מחלחל לעצם הרעיון של העלילות, ומשקף את דברי הסופר - "מי עצוב, הוא כן."
פיקאסו נחשב למייסד התנועה המודרניסטית של הקוביזם בציור ובפיסול. בתחילת המאה העשרים, כאשר אקדמאים ואמנים צעירים חיפשו באופן פעיל את הסגנון שלהם, לאחר שתיקנו את טכניקת הציור הקיימת, הניח פיקאסו את הבסיס לסגנון חדש על ידי בניית צורות נפח במטוס, בבירור שבר אותם לאלמנטים גיאומטריים. אך אי אפשר לזהות את האמן באופן חד צדדי רק עם קוביזם מונומנטלי, שכן עבודתו היא רב-גונית כמו שהיא ייחודית.
הקוביזם, התקופה הקלאסית והמעבר לסוריאליזם מיוצגים באופן מלא ביותר בתערוכה: "כינור", "טבע דומם עם גיטרה", "חתול שתפס את הציפור", "דיוקן אולגה", "אישה בכורסה אדומה", "אקרובט", "דמויות על החוף "...
סלבדור דאלי כתב על פיקאסו, והשווה אותו לרפאל: "הקוטב שממול לרפאל גדול באותה מידה אך מקולל. ארור, כמו כל מי שמתמרד במסורת, הורס אותה ורומס, לא בלי כל סיבה שיצירותיו זוכות להצצה של זעם עבדי. הוא מנסה לזרוק את השרשראות, אבל מוטל עליו השרטוט, והצבע, מהרכב והסיכויים - זה הכל. "
הסתובבתי באולמות התצוגה עם יצירותיו של פיקאסו, ניסיתי לתפוס את "ההצצה לזעם העבדי" הזה, אבל ככל הנראה הייתי עדיין רחוקה מהרגשות של גאונים, לכן פשוט קיבלתי תענוג אסתטי מדהים בכך שנגעתי בשבריר קטן מהעבודה של פאבלו הגדולה.
