אבי האומה

שמו של מייסד הארץ ואבי העם ממשיך לחיות. זה ניתן לילדים הקטנים להם יש להם תקוות. לאן קוראים תינוקות? מי בוחר שמות, מי נותן אותם לאנשים? מדוע לעיתים קרובות הם מתכתבים עם אדם, חיים בהרמוניה איתה?

"זייד" בערבית פירושו "להכפיל", "להוסיף", "להגזים". השם נדיר מאוד. ברוב מדינות ערב זה לא נפגש עד שנשיא איחוד האמירויות המנוח הופיע בזירה הפוליטית. השייח זייד הצדיק את שמו לחלוטין. הישג חייו חסר תקדים. הוא באמת התרבה ​​והוסיף הרבה פעמים.

העיתונות הסובייטית, שהייתה מדויקת ביסודיות, בה הכל והכל נבדקו כלאחר יד בכמה רמות, התרגלה לשם הפוליטי החדש במשך זמן רב ולא ממש סמכה על "מעשיות המערב" על השינויים הפנטסטיים בפנינה לשעבר, אז פיראטים, ואז השמן את החוף הערבי. לעתים קרובות נקרא ראש המדינה "זייד" או "זיאד", מה שמקרב את הפוליטיקאי הנוכחי האמיתי לדמויות היסטוריות מפורסמות יותר. הם פשוט לא כתבו על הצלחות. ראשית, מכיוון שהם לא ידעו עליהם, וכשגילו זאת הם לא האמינו. האמירויות נשארו לעם הסובייטי "טרה אינקוגניטה" עד למחצית השנייה של שנות ה -80 של המאה הקודמת.

הם אומרים שכדי למלא את ייעודו עלי אדמות, אדם צריך ללדת בן, לבנות בית ולשתול עץ. האמירות הגדולה גידלה 19 בנים ויצרה קהילה לאומית חדשה - אנשי הנסיכות. הוא לא רק בנה את העיר אבו דאבי מאפס, שכעת אין בית אחד הישן מהמדינה (למעט המצודה המשפחתית הנחאית שהפכה למוזיאון), אלא גם הקים ישות ממלכתית חדשה. הוא שתל יערות וחורשות, בהם רק עצי דקל מונים כ -50 מיליון.

צאצאים אסירי תודה בכניסה לאבו דאבי משלימים את בניית המסגד היפה ביותר במדינה עם כיפות מדהימות מעל קברו. המקדש מעוטר בהתאמה אישית, בהתאמה אישית, הטוב בעולם שולט בשטיחים מקוריים ובמנורות מעודנות. בשם זייד קרא לעיר במדינה ומחוצה לה.

בניו ממשיכים בעבודתו. המדינה נבנית בקצב מהיר עוד יותר. ערים נעשות יפות יותר. חולות נסוגים לפני השטחים הירוקים המתרחבים.

פגישה בלתי נשכחת עם השיח 'זייד התקיימה לפני 16 שנה. כעת מדינת הנסיכות היא בת 34. בגרות. ואז המדינה רק יצאה מגיל ההתבגרות. היא חגגה יום הולדת 18.

בימים ההם, מייסד איחוד האמירויות הערביות, השייח זייד בן סולטאן אל-נהיאן, כבר החליף את שמונה-עשר. הוא היה מלא אנרגיה. גב ישר. עיניים שחורות קשובות. מראה למידה. טלטול חזק של מברשת שזופה ועמוקה. שלי לא קטן, באופן כללי, כף היד טבעה בה. השייח זייד החזיק אותה ושאל: "אתה סובייטי או ערבי?" - "סובייטית", הייתה התשובה. "ואיך ידעת את השפה שלנו?" הוא המשיך בעניין. עניתי בצורה ספרותית נכונה מבחינה דקדוקית: "מתוך כבוד כלפיך." והוא נדהם כיצד הגיעה תשובה זו באווירה הקשה והפורמלית, תחת מבטו הקשוב של שר המידע אז ותרבות דאז אחמד אל חאמד. ככל הנראה, שנים רבות של תקשורת עם הערבים, שתמיד מוצאים את המילים הנכונות להלל את המעודד, לא להישאר בחובות על שבח ונסיגה לצללים, לא היו לשווא. זהו כבוד ערבי גדול וחוכמה רבה של האנשים, האומרים ש"צניעות היא הסחורה הטובה ביותר ". השייח זייד אהב את התשובה. "משאלה," אמר והביע סיפוק ואישור. הנשיא איחל לי הצלחה בעבודתי העיתונאית, תוך שהוא מדגיש את חשיבות האובייקטיביות בתפקידי והערכתי. הוא הביע מילים חביבות למוסקבה ועל עמדתה הידידותית בסוגיות ערביות.

היחסים הדיפלומטיים בין מדינותינו נוצרו עוד בשנת 1971. חילופי השגרירויות נמשכו כמעט עשור וחצי. הכרתי דיפלומט שהיה אמור לנסוע לאבו דאבי לפתוח שגרירות. הוא לא חיכה לויזה. המצב הבינלאומי לא הקל על כניסתה של מדינת הנסיכות הצעירה לזירה העולמית, בה שני מחנות אנטגוניסטים נלחמו בחריפות. זה שעמד בראש ברית המועצות, כוחות חיצוניים בעלי השפעה לא רצו להתיר לאזור, שם התגלו עתודות ענק של חומרי גלם אנרגטיים.

איחוד האמירויות עצמו, שלא לא הכשיר רק אנשים מיומנים, אלא אפילו תשתית ממלכתית רשמית ברורה, גם לא היה מוכן עדיין לאתגרים של אותה תקופה, אף כי חיים בינלאומיים חריפים התפרצו במדינה, שאבדו בין המדבר לים.

מי נזכר כעת שבאתר המטרופולין הנוכחי של "מועדון התיירות", בו נמצאים כיום לה מרידיאן, מלון ביץ 'וקניון אבו דאבי, הייתה ביצה, ובניית מרכז הסחר העולמי בדובאי נקראה "הפיל הלבן במדבר"? אחד מחברי הפרלמנט הבריטי שביקר באבו דאבי לפני פחות מ 40 שנה כתב: "קשה להאמין. שדה התעופה מורכב משביל אספלט אחד. אין אי כבישים או רחובות מרוצפים על האי. אנשים גרים בבקתות קנים." בשנת 1965, שישה בתי ספר התחילו רק באבו דאבי, כאשר מעט יותר מ- 500 תלמידים למדו. אבותיהם לא ידעו לוחות נייר או צפחה, והציגו אותיות ערביות יפות על כתולי גמל.

ירושה כזו עברה לשייח 'זייד, שקיבל את השלטון בנסיכות אבו דאבי בשנת 1966. תחת הנהגתו פרצה האמירות ממערכת השבט, שלא הוציאה את העבדות, ונכנסה לעידן של צמיחה כלכלית מהירה. כבר בשנת 1970 קצב ההתפתחות של אבו דאבי היה גבוה פי שלושה מזה שרשם בכווית, שהחזיקה אז בתפקידים כלכליים מובילים באזור. שנה לאחר מכן קמה מדינה פדרלית שאיחדה עד מהרה שבעה אמירות.

"אדם הוא הערך היקר ביותר", אמר נשיא הנסיכות, "עושר לא עולה כלום אם הם לא משרתים אנשים, והמדינה צריכה לתת עדיפות לדאוג לאדם ולגדל אזרח בין כל ענייניו." משרדי החינוך והבריאות הפכו למחלקות הממשלה הגדולות ביותר. כדי לעודד את ההורים לאפשר לילדיהם ללמוד, קיבלו לילדי בית הספר מלגות בשכר הראשון של הקמת המדינה.

שייח 'זייד הקדיש תשומת לב מיוחדת לארץ. מי שנוטה לעבוד עליו קיבל מגרשים בחינם, דשנים, שתילים, מים, הלוואות לבנייה ואפילו לתחזוקת עובדים שכירים. במשך כמה שנים, הנוודים שהתיישבו בחוות נהנו מפריבילגיות שנועדו להבטיח אנשים בשטח, ליצור ולחנך שכבה של חקלאים.

בבירה שלושה עשרות פארקים. המדינה מייצאת פרחים, תפוחי אדמה ותותים, ירקות ופירות אחרים. נוצרו כמה שמורות טבע. יערות נטועים, חומר שתילה עבורם נבחר באזורים עם אקלים דומה באוסטרליה, אמריקה הלטינית, דרום מזרח אסיה. מטעי יער תופסים מאות אלפי דונם. במים הרדודים של המפרץ, חורשות של עצי מנגרובים המוכרים למי מלח משמיעים רעש, גם הנשיא הראשון השתתף בסימניה.

שייח 'זייד היה ישיר, גלוי, מדויק בהערכות ופוליטיקאי עקבי. כדי לרצות את מאשימי הקולוניאליזם, הוא לא הסווה את היחסים המיוחדים של המדינה עם בריטניה הגדולה והכיר בכך שהיא קרובה ומובנת יותר למדינות אירופיות אחרות עבור ההנהגה המקומית. "היא לא בנתה עבורנו בתי חולים ובתי ספר רק בגלל שבאותה תקופה לא היה לנו על מה לבנות", אמר. אך איש אינו יכול להוכיח את הסיוע לאימפריאליזם ולשכוח את האינטרסים הערבים המשותפים של נשיא אמירות הראשון.

ההיסטוריה היא בררנית בזכרונה, לכן אני רוצה לזכור ששייח זייד היה תומך חזק בשימוש בכלי הנפט במאבק על כבודם של הערבים וכבודם. המלחמה הערבית-ישראלית באוקטובר בשנת 1973 מצאה אותו בלונדון. ראש המדינה, שהצליח לחגוג רק חג לאומי אחד, הרים את דגלו בניו יורק בתור חבר 132 באו"ם. אמר כי אנשיו מוכנים להמשיך לאכול רק תמרים, אך לא יסבלו השפלה על ידי תבוסה. "או שנפיל את הדגלים לנצח, או שנחיה עם הראש גבוה ונשיר את מזמורינו," אמר.

השייח זייד הורה כי כל בתי החולים האירופאים המוצעים למכירה יירכשו במדינות אירופה ונשלחו עם ציוד ותרופות לסוריה ולמצרים. במטרה לסקר בצורה הוגנת את מהלך האיבה, הוא גייס 40 עיתונאים אירופאים ועל חשבונו שלח אותם לתיאטרון המבצעים. הוא לווה 100 מיליון ליש"ט מהבנקים הבריטיים והעביר אותם לקהיר ודמשק. לאחר שנודע כי שרי הנפט הערבים, במחאה על המדיניות האנטי-ערבית של מדינות המערב, החליטו לצמצם את ייצור הנפט בכ -5 אחוזים בחודש, השייח זייד, דחה את חוסר ההחלטיות הערבי, הודיע ​​על הפסקה מוחלטת של אספקת הנפט לארצות הברית ולמדינות אחרות שתמכו בישראל באותה מלחמה.

הנשיא איים. הוא הפנה את תשומת לבו לכך, אך אמר: "מי שהיו בשורות הקדמיות במאבק על הכבוד, כבר שפכו דם. ושמן הדם אינו יקר יותר!"

בעניינים פאן-ערבים אוחדה השייח זייד עם מוסקבה. הוא טיפל היטב בברית המועצות, בירך על פרסטרויקה ואיחל הצלחה בהפיכות דמוקרטיות ברוסיה ובמדינות חבר העמים. הנציגים הרוסים שנפגשו עמו ציינו כי נשיא איחוד האמירויות הרשים אותם בחוכמתו הרגועה ויחסו החם לשכנתו הצפונית הגדולה. הוא הדגיש שוב ושוב כי ניתן יהיה להעריך את השינויים במוסקבה שהתרחשו בסוף שנות ה -80 רק לאחר חלוף הזמן.

השייח זייד ענה פעמיים בחביבות על שאלותי. בראיון אמר: "ביחסים בין מוסקבה לחבריה הערבים, תמיד ראינו כנות וכבוד; ההחלטה על חילופי דיפלומטיה לא התקבלה במקרה. אנו משוכנעים שהיא תהיה לטובתנו ותועיל." הוא הביע אמון כי מוסקבה תתייחס ליחסים עם איחוד האמירויות באותה תשומת לב זהירה של הצד של אמירות. "אנו, בתורו, נשמור על ידידות כך שהיא תישאר נקייה ומתמשכת."

נשיא איחוד האמירויות לא הסתיר את גאוותו בהישגי ארצו. "השתדלתי להרבה, אבל אני עצמי לא יכולתי לדמיין שהמדינה תגיע להצלחות כאלה", אמר. המשורר החביב עליו היה הברד אבו אט-טייב אל-מוטאנבי מימי הביניים. זה שייך לו הקווים הידועים לכל:

שייח 'זייד הפריך את דעתו של האליל הפיוטי שלו. לא נמנעה ממנו הרוחות ... הטבע והזמן.

ויקטור לבדב,
אוריינטליסט-פילולוג של פטרסבורג,
מועמד למדעי ההיסטוריה

צפו בסרטון: גב האומה - אבי גבאי, תתנצל (מאי 2024).