בהמשך לטור הרגיל של מגזין מסלול סוף השבוע, אנו מבקשים מהקוראים שלנו לשתף את האפשרויות הטובות ביותר, לדעתם, לפעילויות חוצות באיחוד האמירויות. בגיליון זה, סרגיי דולז'נקו סיפר לנו על התרשמותו.
מוקדם יותר, עם כניסת סוף השבוע, התחלתי לחשוב איך יהיה יותר מעניין לבזבז אותם. בידור בדובאי כמובן מספיק, אבל הנוכחות הבלתי פוסקת בעיר שעממה אותי עם המונוטוניות שלה. סופי שבוע חלפו במהירות והותירו את התחושה שהם בכלל לא היו שם. רק סוף שבוע ותחילת השבוע הבא הוטבעו בזיכרון. הזמן טס במהירות תזזיתית, איבדתי את הימים, אבל בכל זאת רציתי להירגע לחלוטין, לצבור כוח ורשמים טריים ...
נפתר! צריך לשנות את המצב! מנוחה פעילה תגרום לשרירים שלך לעבוד, ואחדות עם הטבע תסייע לשחרר את הראש ממחשבות מיותרות ולהרפות עצבים מתוחים. אם לומר לך את האמת, ברגע ש"נדבקתי "בטיולים ברחבי הארץ, נעשיתי כה נמרצת עד שהתחלתי להסתכל קדימה לסוף השבוע.
עצות שימושיות
המסלול הבא, שנמצא במדריך לאיחוד האמירויות, משך מיד את תשומת ליבי. החלטתי להגיע למקומות האלה ולראות בעצמי את אמיתות הדברים שנכתבה על היופי של הנופים המקומיים. הטיול תוכנן לכל היום, כך שהיה שווה להתחיל אותו מוקדם בבוקר לתפוס אותו ולראות כמה שיותר.
בדיוק באותה תקופה חברים באו לבקר אותי, והצעתי להם לשנות את התוכנית הרגילה של "המנוחה" שלהם, המורכבת מחנויות ומסעדות, לתוכנית אקטיבית ומרגשת באמת. ההצעה התקבלה "במפץ", ולכן בסוף השבוע שכרתי ג'יפ לחבר'ה והכנתי את כל מה שצריך.
בשעה 8 בבוקר יצאנו לחיפוש אחר הרפתקאות. בתחנת הדלק הקרובה לתחילת המסלול, מילאו טנקים מלאים (זה אחד התנאים החשובים ביותר כשאתה הולך למדבר) והלכנו ... המסלול שלנו התחיל בכפר אל אביר, שנמצא 15 ק"מ מדובאי לאורך הדרך להאטה. נסענו לתוכו בבוקר, לפני שהשמש השתלטה. הערפל כיסה את המדבר וההרים, החול היה רטוב מטל. לא יכולתי להאמין שבצהריים הוא יחזור בתשובה, ואי אפשר היה לדרוך עליו יחף. המדריך הבטיח שעתיים מחוץ לכביש להר הפוסיל, והמליץ להוריד את הצמיגים. עם זאת, נסחף על ידי נופים, איבדנו איכשהו את העצה הזו.
בכניסה למדבר היינו צריכים לטפס על גבעה - ואז הבנו את הטעות שלנו. ג'יפים כבדים לא רצו לציית ונקברו בחול. הייתי צריך לזכור על המדריך. בהדרכתנו הורדנו את לחץ הצמיגים לאטמוספרה וחצי, ואחריה נדמה היה כי המכוניות הופכות לסירות, אשר, מתנדנדות בעדינות, זחלו דרך דיונות גדולות וקטנות. בקיצור, המסלול היה מושלם למתחילים. הוא רץ על פני שטח שטוח יחסית, כך שהתגברות על מכשולים לא נראתה קשה במיוחד.
כאשר התרחקנו מדובאי, החול המדברי שינה את צבעו והפך לבן-שמנת לאדום-כתום. אבל זה לא הכל - המבנה שלו השתנה! אם חול לבן דמה לחול נהר עם גרגירים קטנים מאוד, אז אדום-כתום נראה כמו חלקיקי קוורץ קטנים. אחרי נסיעה של כשעה התרגלנו לאחידות אחידה של נופי מדבר. אבל, כפי שהתברר, המעניין ביותר היה לפנינו.
בור קרן
ככל שצבע החול השתנה, כך גם המדבר. גמלים ואיים נדירים של עצים הגדלים בצפיפות החלו להיפגש. השטח השתנה. הדיונות הלכו והתגברו, ולכן היינו צריכים לטפס וירידות תלולות, מה שמזכיר רכבת הרים. זה היה עוצר נשימה, ולפעמים נדמה היה שהמכונית עומדת להתהפך. אך עם כל עלייה וירידה חדשה, עלה עלינו אמון גדול יותר ויותר ביכולותינו והתלהבותנו שאנחנו עושים את מה שנראה בלתי אפשרי.
עד מהרה נראו מתארים יותר של ההרים. בחרנו בשטח שטוח וסידרנו עצירה כדי לקרר מעט את המנועים. כמעט שעתיים חלפו מאז תחילת הטיול (בדרך עצרנו לצלם כמה תמונות); מקדימה שכבה את המסלול היפה ביותר.
בלוק הופיע בין החולות ובור רגלי ענק של יסודות. נסענו לקצהו. למרות העקבות הרבים של קודמינו (שסביר להניח שהחליקו כאן לאחרונה), לא העזנו לרדת זמן רב. המדרון נראה תלול מאוד והייתה תחושה שלמה שאם תלך לשם, לא תוכל לצאת. החלטתי קודם - כבר היה לי ניסיון קטן בנהיגה מהסוג הזה. המכונית מיהרה למטה, כף הרגל לחץ על דוושת הדלק עד הסוף. זה היה ברור: כדי להגיע לקצה הנגדי של הבור, צריך להאיץ היטב.
הנה באה העלייה. המהירות צנחה בחדות, והקצה העליון של "הבור" היה עדיין רחוק. בהרגשתי שלא אוכל להגיע אליו, סובבתי חלק את ההגה, ותיארתי את הקשת והחל לרדת חזרה לתחתית. הניסיון לא הניע אותי בשום מקרה לבצע תנועות פתאומיות, אחרת ייקח זמן רב מאוד לחפור את הג'יפ. לאחר שעברתי מהירות התחלתי לטפס במדרון הנגדי. לאחר שעשיתי עוד שניים-שלושה שמיניות, יצאתי מהבור לאורך הקצה העדין ביותר, וחוויתי תחושות בלתי ניתנות לתיאור ממהר אדרינלין עצום.
מדורה
כעת הצלחנו לבדוק בקפידה את החסימה, אשר לכל הכיוונים הייתה צריכה להיות הר מאובנים. תחילה, מה שראינו לא התאים למילה "הר": מידותיה של אבן גדולה המוצמדת לא היו דומות לאלה שתוארו בספר ההדרכה. התחושה הזו נותרה איתנו עד שלבסוף ניגשנו לאבן זו שלפני עינינו הפכה לסלע מרשים. הגענו למטרה הסופית של מסלולנו, ועכשיו הוא הופיע לפנינו במלוא הדרו.
שמו של הר המאובנים קשור במקורו: הוא נוצר לפני מיליוני שנים מקליפות מאובנות ואצות. ואז מעליו (כפי שאכן ברוב חצי האי ערב) התנפצו גלי הים. כעת, דיונות נעות מחליפות בהדרגה תצורות הרים, ובחולן מצאנו עקבות רבים של תושבי מקומות אלה. במדבר, כל היצורים החיים מנהלים אורח חיים לילי, ובצהריים די קשה לפגוש מישהו. אבל היה לנו מזל: שמנו לב לטאה קטנה באבנים.
מההר לאורך הדיונות ירדנו לכפר מלייה, שתושביו מגדלים גמלים. היינו ממש ליד החווה. הנוזלים איפשרו לנו להיכנס פנימה ולצלם כמה בעלי חיים.
החלטנו להישאר עוד קצת בהרים ולחכות לשקיעה. בבוקר הסתכלנו על מקום נפלא אחד. נכון, היה קצת חם תחת השמש, אבל כמה נעים היה לחזור לשם בצד היום! שני סלעים קטנים בלטו מהחול. נראה היה שמישהו ערם אותם מלוחות אבן נפרדים. שקיעה צבועה גושים בצבע צהוב-כתום. התמקמנו ביניהם, כמו בדוכני התיאטרון. לאחר שהתמקמו ביתר נוחות, הם הבעירו אש והחלו להתבונן בקרניים האחרונות של השמש היוצאת. כל מה שסביבנו הבזיק בקצרה בצבעים עזים - ויצא, צולל בחשכת הלילה.
החום שכך בולט, החול התחיל להתקרר. כל המסגרות במצלמות צולמו, הסרט בסרטון הווידיאו הסתיים. נפרדנו מהמדבר, לקחנו איתנו חוויות נעימות רבות.
הרבה זמן עבר מאז, אבל כל החברה הידידותית שלנו עדיין נזכרת בהתלהבות בטיול הזה - שמחת התגליות החדשות, ומקומות חריגים אליהם אני רוצה לחזור שוב ושוב ...
