מוחמד אל פחים, נשיאת גלריה פריז, הוא הבוס היחיד בעולם שמשלם עבור טיסי התפעול שלהם מכיס כיס, היה נהדר ללא ביטחון. מה עושה אותו אחד המעסיקים הקטנים אודות המועסקים העובדים המכתבים ברשתות חברתיות, גאה לעבוד יחד עם זה. לטענתם, הוא איש של מילים וכבוד, בעל חזון ומנהיג נבון, מוביל צוות. נפגשנו איתו כדי לדבר על השקפותיו על החיים ולברר אילו תכונות הובילו אותו להצלחה.
מוחמד, כשרק התחלת את העסק שלך, האם ציפית שגלריית פריז תהפוך לאחת מרשתות השיווק המצליחות ביותר במזרח התיכון?
מוחמדהיו לנו שאיפות מההתחלה. רצינו להיות הראשונים במה שאנחנו עושים. אך נסיבות אחרות תרמו לכך - התפתחות הכלכלה העולמית, טכנולוגיות חדשות, צמיחה מהירה של ענף היוקרה ברחבי העולם, ובמיוחד באיחוד האמירויות, שהקל על ידי תמיכה מדינה מקיפה. כל זה הוביל להתפתחות שלנו. אנו עצמנו לא נוכל להשיג תוצאות כאלה.
איך הכל התחיל?
מוחמד: אבי תמיד רצה לפתוח רשת חנויות יוקרה. זה היה אתגר אמיתי, מכיוון שלא היה דבר כזה במזרח התיכון באותה תקופה - כל עסק היה מתמחה ביותר: שעונים, תכשיטים וכו '. מה זה מותרות? אחרי הכל, הרעיון עצמו הוא רב גוני. הכל יכול להיות מפואר - יופי, טיולים, פנאי. הגדרנו את זה לעצמנו בצורה של יופי חיצוני - איך אדם נראה, באיזה איפור ובושם הוא משתמש, באילו שעונים, אביזרים ובגדים שהוא לובש, במילה אחת, את התכונות שמעניקות לו ביטחון. בתחום זה אנו נשארים.
והיכן נפתחה החנות הראשונה ביותר?
מוחמד: במרכז BurJuman בשנת 2004. יתרה מזאת, הצגנו מייד סטנדרטים בינלאומיים באשר לאופן שבו הכל צריך להיראות בחלונות הראווה ואיזו רמת שירות הלקוח מקבל.
עד כה נפתחו כ -80 חנויות באיחוד האמירויות, סעודיה, כווית, סוריה ולבנון. האם יש רצון לחרוג מגבולות המזרח התיכון?
מוחמד: כן, יש רצון כזה. אם הנסיבות תורמות לכך, אנו רוצים לפתוח נציגויות בלונדון, פריז, מוסקבה, לוס אנג'לס, במילה אחת, בכל הערים החשובות בעולם. אנו שאפתניים ובטוחים כי חברתנו יכולה להתמודד בהצלחה בשווקים העולמיים המבטיחים ביותר.
ומדוע, אגב, נבחר שם כזה - גלריית פריז?
מוחמדגלריה היא מתחם תערוכות, עולם גדול. רצינו שיקראו לנו גלריה, כי במוחם של אנשים זה קשור למקום מפואר ויפה שמוצגים בו הרבה סחורות. וגלריית פריז היא רק שם קליט וקליט שמושך תשומת לב.
בשנה שעברה קיבלת את הפרס כמנכ"ל הטוב ביותר (המנכ"ל - בערך העורך) בשנה. מה לדעתך הובילו לתכונות האישיות שלך?
מוחמד: נראה לי שאנשים שמכבדים אותי, התכונות האלה נראות טוב יותר. אבל אני חושב שאני פשוט מנסה להישאר עצמי בכל הסיטואציות ולא להסתגל לנסיבות. לא משנה איפה אני - בפגישת עבודה או בחופשה - אני לא משתנה. אם ילדי רואים אותי במשרד בעבודה, הם לא יבחינו בהבדל רב. הייתי רוצה לראות את אותה איכות אצל אחרים.
עד כמה אתה מכיר אנשים?
מוחמד: קשה לומר. איכשהו כולנו מרגישים זה את זה. לפעמים אנו מבצעים טעויות, אך לרוב האינטואיציה שלנו אינה מכשילה אותנו. כשאני פוגש אדם הראשון אני תמיד ניגש אליו בלב פתוח. אני מאמין שאם תיצור את כל התנאים ותתן סיכוי לאדם, הוא יוכל להפוך למישהו. אולם לעיתים קורה שאדם אינו עומד בציפיותיכם, אך למרבה הצער, כבר לא ניתן לתקן דבר עבור אנשים כאלה.
ספר לנו איך בדרך כלל עובד יום העבודה שלך. 
מוחמד: טיפוסי או מושלם? אם טיפוסי, אזי, ככלל, מדובר בפגישות עם הנהלה, ישיבות ממשלה או אירועי צדקה. אני חבר בארגונים ציבוריים שונים ולעיתים קרובות נדרש להשתתף באירועים חברתיים בהם אוכל לבלות חצי יום. באמירויות העולם קרוב מאוד, כולם מכירים זה את זה, כך שלעתים קרובות אי אפשר לסרב להיפגש. אבל זה היום הטיפוסי שלי, לא אידיאלי. הייתי רוצה לשים לב יותר לתחומים מסוימים בחיי - את עצמי, אשתי, ילדים, חברים, עבודה, נסיעות. לפני שבע שנים ארגנתי את לוח הזמנים שלי באופן שיקדיש את משך הזמן הדרוש לכל אחד מהאזורים הללו.
האם אתה אוהב לטייל?
מוחמד: כן ולא. אני צריך להסביר. אני אוהב לטייל, אבל לא כל סוגי הנסיעות מתאימים לי. אני נמשך רק למקומות מסוימים שבהם אני אוהב לחזור. במהלך החודש בערך 3-4 פעמים אני צריך לטוס למדינות שונות בעסק, והדרך בדרך כלל מתעייפת. לפחות פעם בשנה אני מנסה לטייל איפשהו עם משפחתי. אבל כשאני נוסע לבד, זו מדינה אחרת לגמרי. אני הולך למקומות רגועים, בעיקר להרים או לעיירות קטנות שאיש אינו יודע עליהם. או בכפרים נעימים ושקטים. יש כאלה באירופה ובמזרח התיכון. אני אוהבת לטייל בהרים, אני אוהבת לצוד, אני אוהבת את זה כשאין חיבור לוויין, הטלפון שקט, אין אפילו עיתונים ואפשר להירגע לחלוטין וליהנות מהטבע. ארבעה עד חמישה ימים כאלה מחזירים אותי לחלוטין, ואני שוב חוזר לתפקיד.
האם היה אדם בחייך שהשפיע הכי הרבה על היווצרות הדמות שלך?
מוחמד: הייתי אומר ששליט דובאי, השייח מוחמד בן ראשיד אל מקטום, השפיע עלי יותר מכל - סוג החשיבה שלו וחזון העתיד, גישתו ליישום הפרויקט. כולנו לומדים ממנו במידה זו או אחרת. כמו כן, בשלבים שונים בחיי, אני תמיד לומד מהנביא מוחמד, על סמך הדברים שאמר וכיצד הוא יעץ לחיות.
כראש גלריית פריז, מה אתה רואה כתפקידך העיקרי?
מוחמד: ראשית, תפקידי לספק לעובדים את סביבת העבודה הנכונה, כך שיוכלו להיות יצירתיים ויצרניים. לא לאלץ אותם לעשות משהו, אלא לעשות הכל כדי שיהיה להם נוח לעבוד. אני רוצה לקוות שהם יהנו לעבוד בגלריית פריז. והפרסים שהוענקו לי חשובים לא כל כך עבורי כמו עבור הצוות שלי, מכיוון שכל הכרה היא אינדיקציה לנכונות הדרך שנבחרה. זה נותן לעובדים ביטחון בעתיד, הם מתחילים להיות גאים במקום עבודתם. יתר על כן, כמבנה עסקי, אנו רוצים להיות על בסיס שווה עם כל רשתות השיווק הבינלאומיות.
מה אתה עושה כדי ליצור סביבת עבודה הרמונית ויעילה בצוות שלך?
מוחמד: עובדים צריכים להרגיש שמטפלים בהם על בסיס שווה. הם יודעים שאם חברה תביא יותר רווח השנה, אז כולם יקבלו בונוס גדול יותר בסוף השנה. כשאנשים מבינים זאת, כשהם רואים שזה מה שקורה בסוף, הם מתחילים לעבוד טוב יותר ומאמינים בחברה. כל הוצאות נוספות של ההנהלה, כמו כרטיסים מהשורה הראשונה, מצמצמות באופן טבעי את גודל הבונוסים. בחברתנו כל המדיניות מיושמת באותה מידה על מנכ"לים ועל אנשי הנמוך ביותר - אין הבדלים. לדוגמא, יש לנו חניה חינם בבניין משרדים, אך אין מספיק חניות. ואנחנו באופן סלקטיבי, באמצעות שילוב סודי אקראי, מקצים מקומות לרובע: מישהו מקבל מקום, מישהו לא. זה תקף גם לי ולחברי הדירקטוריון. לכן אני נאלץ לעתים קרובות לשלם מהכיס, אלא אם כן, כמובן, אני רוצה להחנות את המכונית בתוך הבניין ולא מחוץ למקום בו חם מדי. כן, אני אבזבז את כספי, אך ארוויח את הכבוד של הצוות.
זו גישה כנה. פעמים רבות קרה שכאשר מישהו עזב או עזב לעבוד במדינה אחרת, למשל, קנדה או ארה"ב, אז לאחר זמן מה הוא עדיין היה חוזר, שכן אחרי גלריית פריז הוא לא יכול היה עוד לעבוד בשום מקום אחר. אני תמיד שואל: "למה חזרת?". וככלל, אני מקבל את אותה תשובה: "סביבת עבודה לא ידידותית."
כשמגיעים לגלריה של פריז, אתה באמת מרגיש איזשהו יחס מיוחד מהצוות, גם אם אתה לא מתכוון לקנות משהו.
מוחמד: יש לנו עיקרון: כל המבקרים נתפסים כאורחים ולא כקונים. זה מסביר היטב את המנטליות הערבית. לדוגמה, ביפן רואים את הקונה כאל. במערב הם מאמינים כי הקונה הוא המלך. ובתרבות הערבית הקונה הוא אורח. מרגיש את ההבדל? אלוהים, מלך, אורח. זה מבוסס על אותו עיקרון - להתייחס לאדם בכבוד. אבל היפנים מקדישים את כל הטוב לאלים, במערב, כל הטובים, ככלל, הולכים למלך או לשליט, ובמזרח התיכון לאורח. אנו מנסים להפוך את האורחים שלנו לנוחים ככל האפשר, וכשיוצאים מהיציע, יש להם רק רגשות טובים וחיוביים.
מה לדעתך ההבדל העיקרי בין גישות ניהוליות בעולם הערבי ובאירופה?
מוחמד: במזרח התיכון אנו קוראים לפעמים מנהיגות ניהולית. אבל זה די שילוב של שני המושגים, מכיוון שהכל קשור לאינטראקציה עם אנשים. כשאתה מתקשר עם אדם אחר אתה תמיד נוגע בשכבה של הרקע התרבותי שלו. יש לנו יותר מ 14 לאומים שונים בחברה שלנו, ואנחנו לא יכולים ליישם סגנון מנהיגות אחד, מכיוון שאנשים שונים חונכו תוך התחשבות בנורמות תרבותיות שונות. לכן הסגנון שלנו הוא בעיקר גישה אינדיבידואלית לכל אחד.
אבל סגנון הניהול האירופי פחות רגיש לדברים כאלה, הוא יותר ישיר וקשור להוראות מקובלות. באירופה שולט העיקרון של "ימין-לא-נכון", ובמזרח התיכון - "בושה-כבוד". במערב אתה צריך להוכיח שעשית הכל כמו שצריך ולא הפרת שום נורמה. כך מאורגנת שם מערכת המשפט. במזרח התיכון הכל שונה - המוניטין והכבוד שלך הם החשובים ביותר כאן. אם אאבד את הכבוד, אאבד את פניי. לכן אעשה הכל כדי לא להפיל את כבודי. כי אז זה יכול להיות מאוד מאוד קשה לשחזר אותו.
מה יכולת לייעץ למנהלים צעירים שרק מתחילים עסק משלהם ומעוניינים להצליח?
מוחמד: ניהול הוא בעיקר תקשורת עם אנשים, ולכן עליכם תמיד לעשות את מה שהייתם רוצים שתעשו איתכם.
שים את עצמך בנעליו של אחר והיה כנה עם עצמך. אם אתה בוס - היה סבלני, אם כפוף - נסה להבין את המצב, התבונן בו דרך עיני ההנהלה. כשאתה מכבד אתה עושה את הדבר הנכון ועושה את הכי טוב שאתה יכול. אם תנהג באופן לא הוגן כלפי אחר, אז גם אם תעזוב אחר כך את החברה, היא עדיין תישאר איתך לכל החיים. אז איזו דרך עדיפה: להרגיש רגוע או לסבול חרטה? לכן העצה העיקרית שלי היא תמיד לעשות מה שנכון.
