שמו של הזמר הגיאורגי נינו קטאמדה כבר היום, אנא דע כל מי שאוהב ומעריך מוסיקה טובה. למרות העובדה שהיא שרה בשפת האם שלה, שיריה ידועים למאזינים בכל רחבי העולם. ערב הקונצרט האחד והיחיד שלנו בדובאי ב- 6 במאי, שוחחנו עם נינו על אמיתות נשכחות, חופש פנימי וכמובן על רגשות ג'אז. ראיון אירינה מלקובה
נינו, תגיד לנו, מה השפיע הכי הרבה על היווצרות הטעם שלך?
נינו: נולדתי ליד הים וחייתי בהרים. האופק שלי הוא הים, השקיעה, ההרים, גחליליות וכוכבים. זה הג'אז שלי. בהחלט כולם שרו בבית, זו מסורת גרוזיני. בנוסף, הכפר בו גדלתי היה חצי יווני, והגאורגים למדו במחלקה הגאורגית בבית הספר, והיוונים למדו ברוסית. ושמענו כל הזמן דיבור יווני. הכל היה כל כך שזור זה לא יכול היה אלא להשפיע על העבודה שלי.
הסגנון שלך מאופיין לרוב כ"מוזיקה חכמה לאניני אמנות רצינית. " איך אתה יכול לתאר את זה בעצמך?
נינו: אני בטח אגיד מיד שהמוזיקה שלנו אינה ג'אז בצורה הכי טהורה שלה, יש לנו פשוט חופש כמו בג'אז. והנשימה החופשית שלי במוזיקה היא מהמקום בו נולדתי. היה מזל מאוד לפגוש את הנגנים מלהקת Insight. הסגנון המשותף שלנו נוצר איכשהו מעצמו, לא המצאנו שום דבר בכוונה - רק רצינו לשמר את מה שהופיע באופן ספונטני ביצירה שלנו.
בעולם המוזיקה יש חוק לא כתוב: המוזיקאי הניסיוני פונה לג'אז כשהוא במסע רוחני. ככל שאתה מאלתר יותר, כך אתה מבין בצורה ברורה יותר את שאיפותיך שלך שלא נכפות על ידי החברה. לאן מכוונות השאיפות שלך?
נינו: מבחינתי היחס למוזיקה שלי הוא באמצעות הכרת תודה. לא דרך הערות ובאמצעות הרמוניה, אם כי לפעמים חסר לי הרמוניה. אבל אני לא יכול למצוא אותה בספרים או במקום אחר, ולכן אני מחפש אותה בתקשורת עם הקהל. עלי כל הזמן לתקשר איתם ולהבין אילו רגשות אני שולח אליהם דרך השירים שלי. אני צריך להקשיב להם ולהבין מתי כואב ומתי זה טוב.
המוזיקה הטובה ביותר עבורך?
נינו: אני מקשיב להרבה ג'אז, רוק ומוזיקת עולם, אבל אני גם מקשיב למוזיקה קלאסית. אני מכבד עמוק את עבודתו של כל אמן ומאמין שלפרויקט מוזיקלי מסוים זה יש קהל משלו, מאזין משלו. אני הולך בהופעות של חברים ומכרים בהנאה - אני קונה כרטיסים כמו צופה רגיל, אני רוכש דיסקים למוזיקה לבד - אפילו אם אוכל להשיג אותם במתנה.
רבים טוענים שאתה צריך לראות, כי אם רק מקשיב, אתה לא יכול להבין לגמרי. אתה מדבר עם הקהל באמצעות מחוות ופלסטיק וחוזר למסורת הג'אז של שילוב של שיר וריקוד.
נינו: אנשים אקראיים לא מגיעים להופעות שלנו - הם יודעים לאן הם הולכים. והקהל שלנו מדהים - אינטלקטואלי, כנה, בגילאים שונים. הוא מרגיש בעדינות שקר, משמיד את כל הרגשות הבהירים, שאנו כל כך חרדים אליהם ואנחנו מתרבים. לכן, יש תמיד להיות כנים עם הקהל.
"שחור", "לבן", "אדום", "כחול", "ירוק" - זה מה שאתה קורא לאלבומים שלך. איזה צבע צבועים חייך כרגע?
נינו: נשבע שאני לא יודע! כשכתבנו את האחרון, ירוק, אחד המוזיקאים הציע לשנות את השם ל"אולטרה לבן ". כל שאר חברי הקבוצה התמרמרו: בושה, הקלטנו את זה במשך כמה חודשים כירוק! העובדה היא שאנחנו דנים מראש באילו שירים ייכללו בתקליט, ובדרך כלל צבע מהם מתנשא. אני יכול לומר לך בוודאות שעכשיו זה לא אולטרה סגול - זה לא מצבנו. אין עדיין שום דבר, אפילו לא רשומות חדשות. אתה צריך להירגע ולחשוב קצת. או שאולי כבר לא נקרא לאלבום לפי צבע.
אחד השירים היפים ביותר שאתה יכול להאזין להם פעמים רבות ברציפות הוא אוליי. על מה היא מדברת?
נינו: בואו נגיד שהמילה אולי פירושה כלום. זו אפילו לא מילה, אלא תחושה. קמתי רק בוקר אחד ונשפתי: "אוי ..."
ג'אז נקרא "מוזיקת חופש". היכן מבחינתך באופן אישי הגבול בין חופש פנימי לעבדות פנימית?
נינו: אלתור עוזר לי להאמין בעצמי וביכולות שלי. בכל פעם, באילתור, אני זוכה לחוויה חדשה והופך לחופשי יותר. באופן כללי החופש, להבנתי, הוא רצון לאהבה. זו האיכות החשובה ביותר בנפשו של אדם שמנסה להגיע למקום בו האור נמצא. ואגב, האהבה שקיבלתי כילדה נתנה לי תחושת חופש ויכולת לאהוב את עצמי. אני חושב שלא כל כך עוצבתי את הסביבה כמו אנשים: כל אדם שפגשתי בחיי. שכנים, משפחה, אנשים שאיתם למדתי, כולם טיפה אחר טיפה, מילאו את נשמתי. מההכרה, האהבה והאמון שלהם, הפכתי להיות מה שאני.
יש לך פסטיבל ג'אז אהוב עליו שאתה אוהב להופיע יותר מכל?
נינו: לכל פסטיבל ג'אז אופי משלו. אבל אני אוהבת פסטיבלים אתניים, למשל, ארטגני, שמתקיים בחודש יולי בטביליסי, זה מאורגן על ידי חברי. כל המקוריות של ג'ורג'יה, הפתיחות שלה היא מפגש עם סבא וסבתא שלנו, שרק חסד ואהבה תמיד נובעים מהם. כאלה, להבנתי, הם חייו של אדם פשוט.
תגיד לי, האם ג'ורג'יה הילדות שלך וג'ורג'יה של ימינו שונות?
נינו: אם אתה מגיע לג'ורג'יה, תראה שלרבים יש בתים גדולים כאן. הם לא היו בנויים כל כך מחמדנות. זה רק שבבתים האלה החדר הגדול ביותר הוא חדר האורחים. אנשים עובדים כל החיים, משקיעים ובונים בית כך שהאורחים מגיעים לשם. והאופן בו הם קובעים את השולחן ואת מה שהם מתייחסים בהם נעשה תמיד עם הנפש! הבעיה היא שאנחנו עכשיו עצלנים. אנו גרים בעיר מכיוון שיש יותר כסף ומכיוון שהעיר ניזונה. אין צורך לעבד אדמות, להאכיל תרנגולי הודו, לגדל ילדים: אתה פשוט הולך לעבודה, הילד שלך הולך לגן או לבית הספר. אנו חיים בלי להכיר את האדמה, בלי להריח, לא לשמוע ציפורים. אנו מוותרים על האנושות. כל הזמן שאנחנו חושבים רק על עבודה, אנו הופכים לרובוטים ומאבדים את עצמנו. והנה מה שמתי לב: האנשים שפעם התקשרו או מתקשרים עם כדור הארץ שונים לחלוטין.
ומה המניע העיקרי לחייכם?
נינו: הדבר המדהים ביותר הוא תהליך היצירה, הקביעות וההמשכיות שלו. אחרי הכל, אנו כל הזמן מתפתחים ומתקדמים. ומבחינתי מוזיקה היא לא רק מניע מניע, הם החיים עצמם.
